<h1>ספר התרומות שער ל"ו חלק א'</h1>
<h2>דף פז.</h2>
גרסינן בפרק החובל מתניתין חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב, הם שחבלו באחרים פטורים. ודוקא חרש שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו ואין מעשיהם כלום. אבל הסומא הרי הוא כבריא לכל דבר תביעת הלואה, ונשבע בכל מיני שבועות, ונשבעין על טענתו, שהרי הוא מבחין בקול. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל [טו"נ ספ"ה]. ונראין דבריו, שתביעתו כתביעת בריא הוא ויוכל להבחין ולדעת זה שהלוהו ולמי הלוה. ואע"ג דלגבי סהדותא פסלינן ליה ולא מיתכשר בכיוון מדות ומשקולות ובכיון דצייר ארעא, הכא מצי משתבע לחבריה, דהתם בעדות שאני, דכיון דלא חזי לשאר עדיות לא חזי לחד מיניהו, אבל לטענות הא ודאי מצי טעין. ואם כן דאין נשבעין על טענתו ואינו נשבע על טענת אחרים, אם כן לא נעיד בו ואין דנין אותו, דכשלא בפניו דאמי, ונמצא שנעשה כשוטה, ואנן קיימא לן [פ"ו ע"ב] דסומא יש לו בשת ואין הלכה כר' יהודה שהיה פוטרו מכל דינין שבתורה. ועוד שדבר ברור הוא בפרק המביא גט [גיטין כ"ג ע"א] דקאמר רב ששת לפי שאינו יודע ממי נטלו ואינו יודע למי נותנו, ולפיכך יפסלוהו לשליחות גט. ואקשינן עליה אלא מעתה היאך סומא מותר באשתו והיאך בני אדם מותרין בנשותיהן בלילה, אלא בטביעותא דקלא, הכא נמי בטביעותא דקלא. וכן ההיא דאפשר למיכוין. וענינא דעדות שאני וכדלעיל.
עוד שנינו במשנתינו העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין ומשלמין לאחר זמן, נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. מכאן למדנו שהעבד והאשה שהן בני דעת בשעת ההיזק משלמין לאחר זמן, אבל החרש והשוטה דלאו בני דעה נינהו בשעה שהיזיקו אפילו לאחר זמן פטורין. דהא לא קתני במשנתינו זמן חיוב להם. דאשה ועבד שניאן, דאריא רביע עליהו ולפיכך מיחייבי לאחר זמן, אבל הני מפטרי לעולם. הלכך בהלואה נמי אם לוו אשה ועבד ונתגרשה האשה ונשתחרר העבד ישלמו. אבל חרשים אע"ג דלגבי חבלות פטרינן להו לעולם, לגבי הלואה אם נתרפאו ומודו שלוו מיחייבו לשלם מיד, אי אית להו מהיכא דפרעי. דחבלה שאני משום דלא מטי להו מינה הנאה, אבל במידי דמטא להו מיניה הנאה, כגון מאי דהוי מחמת הלואה ועסקי משא ומתן מיחייבי לשלם אי מודו החוב לבעל דינם. ואי לא מודו וכפרי ממתינין אותן עד שיתרפאו ומשביעין אותן על טענתן. ודוקא חרשים, אבל שוטים כיון דאינן בעסקי משא ומתן, ואף מעמידין להן אפטרופוס לכל דבריו, אף שנתרפאו אין חייבין לשלם, שהמלוה אותם הניח מעותיו על קרן הצבי. ואפילו הלוהו בעדים והעידו שלקח השוטה מעותיו ואכל בהן פטור, דמעיקרא אבדה מדעת היא. ואין צריך לומר שאין משביעין אותן לכשיתרפאו. ולא אמרו בחרש שהוא חייב אלא מפני שהוא בעסקי משא ומתן, כדאמרינן [גיטין נ"ט ע"א] חרש רומז ונרמז במטלטלין, אבל שוטה לא. ודברי הרב ר' משה ז"ל [טו"נ ספ"ה] מוכיחין כן בשוטה שאינו בהלואה. ולקמן נאריך יותר בדיני הקטן. וזה שפסקנו העבד והאשה אין משלמין אלא לאחר זמן, אם יש עדים שמעות של הלואה עצמן או מאן דאתי מחמתיהו קיים, נפרע מהן המלוה. וכן סברת הראשונים. והיינו טעמא דלא מחייבינן לאיתתא למזבן כתובתה בטובת הנאה ולפרוע החוב או לזבונה לנחבל ולמלוה גופיה, דפשיטא לן דכל לגבי בעל ודאי מחלה. וכדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן. והכי איתה בפרק החובל [פ"ט ע"א]. מיהו כתב ה"ר אפרים ז"ל אוקימנא למשנתינו דקתני פגיעתן רעה בדלית לה נכסי מלוג, אבל היכא דאית לה נכסי מלוג מחייבינן לה לזבוני בטובת הנאה ולמיתן לנחבל או לבעל חוב. ואי לא משכחא מאן דזבין מיניה בטובת הנאה וקא בעי נחבל למזבן מינה בטובת הנאה, כייפינן לה לזבוני ליה נכסי מלוג בחבליה או בהלואתו. ואי הויא טובת הנאה טפי מדיליה לא מחייבינן ליה למיתב לה מידי מהשתא, אלא על שעתא דקא קניא נפשה, ע"כ.
גם יש לברר אם יש מחלוקת ביניהן שבעל חוב טוען שיש לה נכסים שהן שלה בלא רשות בעלה לכל חפצת נפשה, או שטוען שממון ההלואה עצמו קיים בידה ונמצא שאם היה כדבריו שהיא חייבת מעתה לפרעו, והיא טוענת שאין בידה כלום. בזה יש מחלוקת בין המורים ז"ל, יש גאונים שאמרו מאן דאפקיד זוזי גבי אתתא ולאו אתת גבר הות ואינסיבת ותבעוה לבי דינא ונפל שבועה עלה, לית מן דינא לאשבועה כד יתבה תותי גברא ואמר בעל לא מפיקנא אנתתי לבי דינא, לא מפקינן לה. דהיינו דאמור רבנן העבד והאשה פגיעתן רעה וכו'. ואי צבי למכתב ליה פסק דינא דכד הוי פנויה משתבעת ליה, כתבינן, כדקתני נתגרשה האשה חייבת לשלם. ואי אמר ניחא לי להחרים ולשמותיה על כל מאן דאפקיד גבה והיא כפרה, ב"ד לא יהבי ליה רשותא. ואי עבד מנפשיה עבד. ובודאי לא מסתבר כותייהו, כי אמר שאין פטורה כי אם מטעם שאין לה עכשו ממון מיוחד לעצמה בלא רשות בעלה, אם זה טוען שחשדה שיש בידה למה לא תשבע, כי היא ודאי בממון מתחייבת אלא שאין בידה, אבל אחר שזה טוען שחושדה שיש לה, בודאי תשבע כשאר הלווין שנשבעין על זה בשמא, וקראוה הראשונים שבועת החשד.
וזה מה שהשיבו רבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל, ואע"פ שהתשובה ארוכה לא נכתוב כי אם הצריך לזה. השולח סבלונות לבית חמותו ומתה הארוסה ותבעה מהן, וטען חמיו שאין לו להשביע אשתו כדי שלא תתגנה עליו, טענתו טענה או לא. כי מצינו לשני ראשי ישיבות שהאחד פטרה מטעם פגיעתן רעה, והאחר חייבה מטעם דלאו כל כמינה ליטול ממון בני אדם ותשב בביתה ותאמר אשת איש אני. כמאן מנהון עבדינן. והשיבו, הכין חזינא כשמשביעין אשה מצניעין אותה לפי כבודה, כי דבר זה יש בין סוטה ושאר נשים, כדתנן [סוטה ז' ע"ב] כל הרוצה לראותה יבא ויראה, אבל בשבועת ממון לא תתבזה בקהל. ובמיתתה שנינו [שם כ"ג ע"א] אין האשה נסקלת ערומה. האיש נתלה ואין האשה נתלית. וכדר' ישמעאל שהיה עוסק בכבודן של נשים. וכדאמרינן [גיטין ל"ה ע"א] אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לבית דין. ולענין אשת איש ששאלתם, בודאי לענין דיני קנסות וחבלות שאינו ממון שלקחה אותו, הדין נותן שהן פטורות ומשלמין לאחר זמן, אבל ממון הלואה ופקדון וגזל וגנבה, אם הוא מצוי בידה משלמת ואין לבעל לעכב. שאם לא תאמר כן נמצאת אשת איש שגוזלת כיסן של בני אדם והוא מצוי בידה, ואין מחייבין אותה להחזירו. ואם כבר אבד, כגון שאכלתו, הרי הוא כדין חבלות ויש לבעל לעכב מלתת משלו תחתיו. והחלוקה שפירשתם שאומר שהממון והשבועה אחד הוא, כי השבועה עומדת במקום פרעון, על כן ימתין בעל דינה עד שתקנה את עצמה. בודאי אין אנו רואין את דבריו, אך באמת יש להזמינה ולהשביעה. כמו שאמרו [לעיל ט"ו ע"א] השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ומה שאומרין שהשבועה עומדת במקום הממון, גם בממון היא חייבת, אלא שכבר קדם שעבוד בעלה עליה. ונהי שיכול לעכב הממון מפני שאין קנין לה בלא בעלה, אבל אין לו כח למנעה משבועה, שאם יש לה תודה, דפרשי אנשי מספק שבועה. וכן ראוי, מזמנין אותה ובעלה ושואלין אותה לבדה והבעל לבדו, ואם לא נמצאו דבריהם מכוונין מוסיפין לדקדק. ואם יצאה מדבריהם הודאה מוטב, ואם כפרה משביעין אותה, אולם בצנעה ולפי כבודה. ושניהם נשבעין שמא עשו קנוניא על נכסיו של זה. וכך ראוי להשביעם, האשה שאינו ברשותה, ואת האיש שאינו יודע שהוא מצוי בידה. והטעם שלא תתגנה ליכא ממש בהדין מימרא, דא"ל בעל דין משום שלא תתגנה עליך תגזול ממוני. וטעם שלא תתגנה על עסק אלמנה שבאתה להפרע מנכסי יתומים אתמר, דאמרינן בגיטין [ל"ה ע"ב] לא שאנו אלא שלא נשאת, אבל נשאת אין מדירין אותה. וטעמא דמילתא משום דמפר לה בעל, אבל לענין שבועה ליכא בהא מילתא משום שלא תתגנה. אבל יש לדקדק על האשה עם בני השכונה, שאם רגילה היא במשא ומתן מזמנין אותה לדין ומצניעין אותה, והכל לפי כבודה. ואם יושבת פנימה ואין רגילה בכך, שואלין בעל דינה ומדקדקין בדבר ושואלין אותו למה נתת לה ואיך היה, ואם נראה פנים לדבר משביעין אותה, ואם יתראה כתואנה אין מזמנין אותה כלל. ולא באשת איש בלבד אלא אף בתולה בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבא עושין כן. ודברים הללו אע"פ שאין מפורשים בתלמוד כך מנהג כל בתי דינין וראוי לעשות כן. דאי לא תימא הכי נמצא כל איש ששונא את חבירו מגנה את אשתו מבלי רגלים לדבר, ואפילו היא כלה בתוך חופתה. וכשמקשטין אותה כדי לקדשה למחר, יבא איש ויאמר הזמינוה עמי היום, ויש בזה הפסד גדול, וקשיא זילותא דנשי. דתנו רבנן [יבמות ק' ע"א] העבד והאשה אין חולקין להן על הגורן, מקום שחולקין נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה. ואמרינן מאי קאמר, הכי קאמר מעשר עני המתחלק בתוך הבית נותנין לאשה תחלה, מ"ט משום זילותא. ואין מונעין האשה מפתקא דלוטאתא. וכך מנהגנו וכך אנחנו עושים. ואף אתם עשו כן בדעת נקייה ואל תטו מזאת, ע"כ.
